מאמרי הזוהר הקדוש בין המצרים | "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"

הזוהר הקדוש מגלה מדוע הגלות האחרונה שונה מכל הגלויות, מדוע לא נקבע לה קץ גלוי, וכיצד הקב"ה בעצמו יקים את השכינה ויביא את הגאולה השלמה במהרה.

י"א תמוז תשפ"ה | 07/07/2025 | 15:12

אומר הפסוק: נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, ומשמע, כי ח"ו אין תקומה לשכינה ובאו רבותינו ופירשו: נפלה, ולא תוסיף ליפול, אלא קום בתולת ישראל. ואחריהם בא רשב"י והסביר את הפסוק בדרך נפלאה. כי בכל הגלויות קבע הקב"ה את הזמן לגאולה, אם בגלות מצרים ברד"ו שנה, ואם גלות בבל לשבעים שנה. משא"כ בגלות זו האחרונה לא קבע הקב"ה זמן אימתי תהיה הגאולה, ולכן, השכינה ועם ישראל לא יקומו מעצמם לגאולה האחרונה אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו יבוא ויקים את השכינה מעפרא, וזה פירוש הפסוק: נפלה-לא תוסיף קום, כלומר מעצמה, אלא קום בתולת ישראל, כלומר, הקב"ה יקים אותה.

ויקרא דף ו' ע"א

רִבִּי אָחָא הָוָה אָזִיל בְּאָרְחָא, וְהָוָה עִמֵּיהּ רִבִּי יְהוּדָה רבי אחא היה הולך בדרך והיה הולך עמו רבי יהודה. עַד דְּהָווּ אָזְלֵי בזמן שהיו הולכים בדרכם, אָמַר רִבִּי יְהוּדָה, הָא דְתָנֵינָן בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, אר"י זה שלמדנו שבתולת ישראל שהיא השכינה הנקראת בתולה, בְּתוּלָה דְאִתְבָּרְכָא מִן שֶׁבַע (ס"א מִיִּשְׂרָאֵל) דְּאִקְּרֵי בַּת שֶׁבַע, היא הבתולה שנתברכה משבע ספירות חג"ת נהי"ם דז"א, ולכן היא נקראת בת שבע, וְאוּקְמוּהּ בְּכַמָּה אֲתָר ובארו והעמידו זה רבותינו בכמה מקומות. וּבְתוּלָה לְתַתָּא, יָרְתָא ז' בְּרָכוֹת בְּגִינָהּ, הבתולה שלמטה דהיינו כלה בחופתה, יורשת שבע ברכות בזכות הכלה העליונה. וְהָא כְּתִיב וזה שכתוב [א] וְאַתָּה בֶן אָדָם שָׂא קִינָה עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וַדָּאי עֲלָהּ אִתְמַר, עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בודאי עליה זה נאמר, שהיא הכלה העליונה- כנסת ישראל, שהיא השכינה. וְדָא קַשְׁיָא מִכֹּלָּא וזה קשה לי יותר מהכל בענין השכינה שנקראת בתולה, דִּכְתִיב (עמוס ה ב) נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וכי יעלה על הדעת שלא תהיה ח"ו תקומה לעם ישראל, וְהַאי דְקָא אָמְרֵי כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא בְּמִלָּה דָא, שַׁפִּיר הוּא וזה שפירשו כל החברים בענין זה יפה הוא, שרבותינו הסבירו נפלה, ולא תוסיף לנפול עוד, קום בתולת ישראל. אֲבָל אִי פָּרַשְׁתָא אִתְמַר בְּאֹרַח נֶחָמָה אבל אם היתה פרשה זו נאמרת בדרך נחמה, הָוֵינָן אָמְרֵי הָכִי היינו אומרים ומפרשים כך. אֲבָל בְּהַאי, קִינָה אִתְמַר אבל בזאת הפרשה, נאמרה קינה ולא נחמה כדי שנפרש כמו שפי' רבותינו, וְהָא קְרָא אוֹכַח הָכִי והרי הפסוק מוכיח כך שהוא קינה ולא נחמה.

אָמַר לֵיהּ וַדָּאי הָכִי הוּא אמר לו רבי אחא ודאי כן הוא, וְהָא הָוָה קַשְׁיָא לִי הַהוּא מִלָּה יַתִּיר מִכֹּלָּא וזה היה קשה לי אותו דיבור יותר מהכל, כי זה מראה כאילו אין ח"ו תקומה. וְאָתֵינָן לְגַבֵּי דְרִבִּי שִׁמְעוֹן, בַּחֲשׁוֹכָן דְּאַנְפִּין ובאתי אצל רבי שמעון בחשכות פנים. אָמַר לִי, מֵחֵיזוּ דְאַנְפָּךְ אִשְׁתְּמוֹדַע מַה דִבְלִבָּךְ אמר לי ר' שמעון ממראה פניך נכר מה שבלבך. אָמֵינָא לֵיהּ וַדָּאי, דְּאַנְפִּי וְלִבִּי שָׁוִין אמרתי לו: ודאי שפני ולבי שוים. אָמַר לִי: אֵימָא לִי מִלָּךְ אמר לי אמור לי דברך. אָמֵינָא לֵיהּ אמרתי לו: כְּתִיב כתוב נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וקשה לי מאד על זה, מָאן דְּאִית לֵיהּ רוּגְזָא בִּדְבִיתְהוּ מי שיש לו כעס על אשתו, וְנָפְקָא מִנֵּיהּ, לָא תִהְדַּר לְעָלְמִין ויצאה ממנו, לא תחזור אליו לעולמים, אִי הָכִי, וַוי לִבְנִין דְּאִתְתָּרַכוּ עִמָּהּ אם זה כך, אוי להם לבנים שנתגרשו עם השכינה, שא"כ לעולם לא יגאלו. אָמַר לִי: וְלָא סַגֵּי לָךְ מַה דְאָמְרוּ כֻּלְּהוּ חַבְרַיָּיא אמר לי ולא מספיק לך מה שאמרו כל החברים, שפי' לא תוסיף לנפול עוד קום בתולת ישראל, אָמֵינָא, הָא שָׁמַעְנָא מִלַּיְיהוּ דְּהָוָה מְרַחֲמֵי אמרתי לו: הרי שמעתי דבריהם שהיו אהובים עלי, וְלָא מִתְיַשְּׁבָן בְּלִבָּאי אבל לא התיישבו הדברים בלבי.

אָמַר, כָּל מַה דְאָמְרוּ חַבְרַיָּיא, כֹּלָּא שַׁפִּיר וְיָאוּת אמר רשב"י כל מה שאמרו החכמים הכל יפה וטוב, אֲבָל וַוי לְדָרָא כַּד רַעְיָין לָא מִשְׁתַּכְּחִין אבל אוי לדור כאשר הרועים והמנהיגים לא נמצאים בין העם, וְעָנָא סָאטָן וְאָזְלִין והצאן טועים והולכים, וְלָא יָדְעִין לְאָן אֲתָר אָזְלֵי, לָא לִימִינָא וְלָא לִשְׂמָאלָא ואינם יודעים לאיזה מקום הולכים לא לימין ולא לשמאל, ורומז בזה שלא יודעים ליישב הפסוק בטוב טעם. וַדָּאי הַאי קְרָא בַּעְיָא לְמִנְדַּע בודאי זה הפסוק צריך לדעת אותו ולפרשו, וְכֻלְּהוּ גָּלְיָין לְאִנּוּן דְּחָמָאן בְּאָרְחָא דְאוֹרַיְיתָא, בְּאֹרַח קְשׁוֹט והכל גלוי לאותם הרואים בדרך התורה בדרך האמת.

תָּא חֲזֵי, בְּכֻלְּהוּ גַּלְוָותָא דְגָלוּ יִשְׂרָאֵל, לְכֻלְּהוּ שַׁוֵּי זִמְנָא וְקִצָּא בא וראה בכל הגלויות שגלו ישראל, לכולם שם הקב"ה זמן וקצבה, וּבְכֻלְּהוּ הָווּ יִשְׂרָאֵל תָּיְיבִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ובכל הגלויות היו ישראל חוזרים בתשובה לקב"ה, והקב"ה קבל אותם, וּבְתוּלַת יִשְׂרָאֵל הָוָה תָּבַת לְאַתְרָהָא והשכינה שנקראת בתולת ישראל, היתה חוזרת למקומה מעצמה, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּגָזַר עֲלָהּ באותו זמן שנגזר עליה שתחזור, וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא דָא בַּתְרָאָה לָאו הָכִי ועכשיו בגלות זו האחרונה אינו כן, דְּהָא הִיא לָא תֵּיתוּב הָכִי כְּזִמְנִין אָחָרַנִּין, שהרי היא לא תחזור כמו שהיה בזמנים אחרים, בגלויות הקודמות, וְהַאי קְרָא אוֹכַח, דִּכְתִיב וזה הפסוק מוכיח שכתוב נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל מעצמה, אלא אני בעצמי אקים אותה, שהרי נָפְלָה וְלֹא אוֹסִיף לַהֲקִימָהּ לָא כְּתִיב לא אוסיף להקים אותה לא כתוב, אלא לא תוסיף קום מעצמה, אבל הקב"ה בעצמו ילך ויקים אותה, במהרה בימינו אמן.

מְתָל לְמַלְכָּא דְרָגַז עַל מַטְרוֹנִיתָא משל למלך שכעס על המלכה, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מֵהֵיכָלֵיהּ לְזִמְנָא יְדִיעָא וזרק אותה מהיכלו לזמן ידוע. כַּד הָוָה מָטֵי הַהוּא זִמְנָא כאשר היה מגיע אותו זמן ומועד שקבע לה, מִיַּד מַטְרוֹנִיתָא הָוַת עָאלַת וְתָבַת קַמֵּי מַלְכָּא מיד המלכה היתה נכנסת וחוזרת לפני המלך, ומשמשת לפניו כמקודם והמלך מכבדה כבתחילה. וְכֵן זִמְנָא חַד וּתְרֵין, וּתְלַת זִמְנִין כן היה פעם אחת ושתים ושלש פעמים, שחטאה לפני המלך והוציאה לזמן מוגבל - שבוע, חודש, שנה. לְזִמְנָא בַּתְרַיְיתָא, אִתְרַחֲקַת מֵהֵיכָלָא דְּמַלְכָּא בפעם האחרונה שחטאה לפני המלך נתרחקה המלכה מהיכל המלך, וְאַשְׁדֵּי לָהּ מַלְכָּא מֵהֵיכָלֵיהּ לְזִמְנָא רְחִיקָא וזרק והשליך אותה המלך מהיכלו לזמן רחוק, ולא קבע זמן כבפעמים הקודמות. אבל המלך אהב אותה וחפץ בה מאד וממתין מתי תחזור. אָמַר מַלְכָּא, הַאי זִמְנָא לָאו הוּא כִּשְׁאָר זִמְנִין אמר המלך זו הפעם אין היא כשאר הפעמים, דְּהִיא תֵּיתֵי קַמַּאי הָכִי שהיא תבא לפני כך מעצמה, כי היא מפחדת על שלא קבעתי לה מתי לבוא, אֶלָּא אֲנָא אֵיזִיל עִם כָּל בְּנֵי הֵיכָלִי וְאַתְבַּע עֲלָהּ אלא כיון שאני מאד חפץ בה לכן אלך עם כל בני היכלי ואבקש עליה היכן היא.

כַּד מָטָא לְגַבָּהּ כאשר הגיע אצלה, חָמָא לָהּ דְּהָוָה שְׁכִיבַת לְעַפְרָא ראה אותה שהיא שוכבת בעפר, בסוד גלות השכינה שיורדת לברר ברורים. מָאן חָמָא יְקָרָא דְמַטְרוֹנִיתָא בְּהַהִיא (דף ו' ע"ב) זִמְנָא מי ראה את כבודה של המלכה באותה שעה שעשה לה המלך, וּבָעוּתִין דְּמַלְכָּא לָקֳבְלַהּ ובקשות ופיוסין של המלך כנגדה, עַד דְּאָחִיד לָהּ מַלְכָּא בְּיָדוֹי עד שאחז בה המלך בידיו, וְאוֹקִים לָהּ וְאַיְיתֵי לָהּ לְהֵיכָלֵיהּ והעמיד אותה והביא אותה להיכלו, וְאוֹמֵי לָהּ דְּלָא יִתְפָּרַשׁ מִנָּהּ לְעָלְמִין ונשבע לה שלא יפרד ממנה לעולם, וְלָא יִתְרַחִיק מִנָּהּ ולא יתרחק ממנה.

והנמשל

כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כָּל זִמְנִין דִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל בְּגָלוּתָא כך הקב"ה, כל זמן שהשכינה בגלות, כַּד הָוָה מָטֵי זִמְנָא כאשר היה מגיע סוף זמן הגלות שהקב"ה קצב לה כמו במצרים מאתים ועשר שנים ובבל שבעים שנה, הִיא אָתִיאַת וְהָדְרַת קַמֵּי מַלְכָּא היתה השכינה באה וחוזרת לפני המלך מעצמה, וחוזרים ובונים את בית המקדש כי הגיע הזמן. וְהַשְׁתָּא בְּגָלוּתָא דָא לָאו הָכִי ואילו עכשיו בגלות הזאת לא כך הוא, שהרי הקב"ה לא אמר לנו עד מתי תהא הגלות שנחזור לבד, אֶלָּא קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹחִיד בְּיָדָהָא, וְיוֹקִים לָהּ אלא הקב"ה יאחז לה בידיה של השכינה ויקים אותה, וְיִתְפַּיֵּיס בַּהֲדַהּ ויתפייס עמה, וְיָתִיב לָהּ לְהֵיכָלֵיהּ וישיב אותה להיכלו. וְתָא חֲזֵי דְהָכִי הוּא ובא ראה ותדייק בפסוק שכך הוא, דְּהָא כְּתִיב שהרי כתוב נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם היא לא תוסיף, כלומר מעצמה, אלא הקב"ה בעצמו יקים אותה. וְעַל דָּא כְּתִיב ועל זה כתוב (עמוס ט יא) בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת כלומר, השכינה, הִיא לֹא תוֹסִיף קוּם כְּזִמְנִין אָחָרַנִּין, אֲבָל אֲנָא אוֹקִים לָהּ שהיא לא תוסיף לקום מעצמה כזמנים אחרים של גלות מצרים ובבל, אלא אני בעצמי אקים אותה. וְעַל דָּא כְּתִיב ועל זה נאמר בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת, שפי' אֲנִי אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִד. מָאן סֻכַּת דָּוִיד ושואל מי היא סוכת דוד. דָּא בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. הַנֹּפֶלֶת, כְּמָה דִכְתִּיב נָפְלָה, ומשיב, זו היא השכינה הקדושה, ומש"כ הנופלת פי' כמו שכתוב נפלה ולא תקום מעצמה אלא עתה אני אקים אותה, וְדָא הִיא יְקָרָא דִבְתוּלַת יִשְׂרָאֵל, וְתוּשְׁבַּחְתָּא דִּילָהּ וזה הוא הכבוד של בתולת ישראל שהיא השכינה והשבח שלה. וְדָא אוֹלִיפְנָא בְּהַהִיא שַׁעֲתָא וזה למדתי באותה שעה מרשב"י.

אָמַר רִבִּי יְהוּדָה: וַדָּאי מַלֵּילְתָּא עַל לִבָּאי, וְאִתְיַשְּׁבָא אמר רבי יהודה לרבי אחא ודאי דברת על לבי ונתיישב לי הדבר, וְדָא בְּרִירוּ דְמִלָּה וזה ברורו של דבר. וְאָזְלָא הַאי, כְּמִלָּה חֲדָא דְּשָׁמַעְנָא וְשָׁכַחְנָא והולך דבר זה כדבר אחד ששמעתי ושכחתי, וְהַשְׁתָּא רָוַוחְנָא לָהּ ועכשו הרווחתי אותו. דְּתָנֵינָן, אָמַר רִבִּי יוֹסֵי, זָמִין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַכְרָזָא עַל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְיֵימָא שלמדנו, אמר רבי יוסי עתיד הקב"ה להכריז על השכינה ויאמר לה (ישעיה נב ב): הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְׁבִי יְרוּשָׁלַיִם, כְּמַאן דְּאָחִיד בְּיָדָא דְחַבְרֵיהּ וְיֵימָא כמו מי שאוחז ביד חברו ואומר לו: הִתְנָעֵר קוּם התנער מהעפר וקום. כָּךְ קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹחִיד בָּהּ וְיֵימָא הִתְנַעֲרִי קוּמִי כך הקב"ה יאחז ביד השכינה ויאמר, התנערי קומי מעפרך.